את יום שבת החלטנו לעשות ממש באיזי ובעיקר לסיים עם כל מיני סידורי לוגיסטיקה שליוו אותנו כבר כמה ימים. עדיין מצאנו את עצמנו חוקרים את הבית הענקי ואת כל הדברים שמותר להשתמש והדברים שאסור (לא היה בידיוק שלט שאוסר על כך אבל הנחנו שאם חדר או ארון מסויים סגור, כנראה שג׳פרי ואילנה כנראה לא רצו שנחטט להם להם שם).
מעט על השכונה והבית שלנו ב- Dundas
הבית שבו אנו מתגוררים כעת נמצא במיקום מושלם עבור חובבי הטבע שביננו. עצם העובדה שממול לבית יש כניסה לשמורת הטבע הענקית עם שלל מסלולי הטיול מאוד עזרה לי כשהייתי צריך זמן לנקות את הראש ולחשוב על ענייני עבודה. השכונה מאופיינת בבתים פרטיים בני 3 קומות (סטנדרט) כאשר בקומת המרתף יש בדר״כ חדר עבודה (כ״א בוחר לעצמו את רמת הגימור והאבזור) ויתר המרתף הענקי משמש מעין חדר משחקים או Man Cave לאלו שמבינים בעניין. בקומת הכניסה יש סלון, מטבח עם פינת ישיבה וכן חדר כביסה עם חיבור מהיר ונוח לחניה/מחסן. בקומה העליונה ממוקמים חדרי השינה (יש בתים עם 4 חדרי שינה כמו שלנו והסטנדרט זה 3 חדרים). כמו ברוב העיר, גם כאן בשכונה יש לא מעט תמרורי עצירה (לפעמים יכול ממש להעיק) והודות לנימוסי הנהגים פה, אפשר בהחלט לשלוח את הילדים לשחק בחוץ ואפילו לרכב על אופניים ללא חשש.
אז איך אני יודע את כל הפרטים האלו על הבית והשכונה ?
ככל שעבר הזמן פה בקנדה, התחשק לי יותר ויותר לברוח מהמדינה שהפכה לכ״כ לא נעימה ולעבור למקום קצת יותר נעים ופסטורלי. מתוך סקרנות פתחתי אתרי תיווך שונים וראיתי איזו סחורה הם מציעים. זה לא סוד שקנדה לא הכי זולה וגם בשנים האחרונות חלה עלייה פשוט מטורפת ברמת המחירים כאן (אפילו המקומיים כבר מתלוננים על כך שלפני כמה שנים עוד היה סביר אך היום המצב פשוט קשה). הייתי בטוח שלא יהיה לנו סיכוי לרכוש כאן בית, אך הותפעתי לגלות שלמרות הכל - בית ממוצע בשכונה כאן (שנחשבת לשכונה דיי טובה בעיר) עולה בין 600 אלף ל- 800 אלף דולר, סדר גודל של דירת 4 חדרים (במקרה הטוב) בישראל בעיר במרכז הארץ (חוץ מת״א כמובן).
אז מה הטריק ? למה לא לעבור לקנדה מחר ?
הסיבה הפשוטה היא שחוקי ההגירה לכאן לא פשוטים בכלל. קראתי לא מעט בבלוגים של קהילות ישראלים שהגיעו לקנדה כי יש תנאים מקילים לקבלת ויזת לימודים (בן הזוג השני יכול לעבוד בזמן שהשני לומד) ואח״כ אפשר להישאר ולעבוד עוד קצת עם אזרחות זמנית ואז לבקש בקשה לאזרחות קבועה. כמובן שיש עוד תנאים מקילים על הגירה בדמות - קבלת נק׳ זיכוי עבור מעבר לפרובינציות מרוחקות ונידחות או אם אתם עם מקצוע מבוקש (רופאים, מורים, שרברבים וכדומה). עובדי הייטק כנראה פחות צריך כאן. יצא לנו לפגוש מס׳ ישראלים שהגיעו לכאן זה עתה (רופאים) אך הם לא יכולים לרכוש בית כי הם אינם אזרחי המדינה וצריכים לשכור דירה ולשלם לא מעט כל חודש (3000 דולר).
את הבוקר התחלנו עם נסיעה לספרייה הכי קרובה שפתוחה בשבת (עדיין 20 דק׳ נסיעה).
לקח לי כמה דק׳ להתאפס על הנהיגה ברכב ה- SUV של ג׳פרי ואילנה (Ford Escape Hybrid) וממש נהניתי לנהוג בו בכל התקופה שהיינו כאן ב- Dundas.
הספרייה העירונית כאן בשכונת Waterdown מאוד מרשימה - יש חדרי קריאה אטומים לרעש, מבחר עצום של ספרי קריאה מאוד עדכניים (מצאתי כאן לפחות 4 ספרים של הסופר האהוב עלי - David Baldacchi אשר בכלל לא הגיעו לספרייה אצלנו בנתניה או לרשת סטימצקי) אבל גולת הכותרת של הספרייה היתה מדפסת תלת-מימד שהדפיסה בלייב יצירות דקורטיביות (כאשר אנחנו הגענו המדפסת הדפיסה פסל של אל יווני או משהו בסגנון).
אור ואופק הלכו לפינת המשחקים לגיל הרך (יותר התאים לנוגה) וכאשר ביקשתי מהאחראית לבדוק אם אפשר להוציא את משחקי הקופסה - מיד הם רצו ושיחקו במשחקים שיותר מתאימים לגילאים שלהם. אופק מאוד התלהב שהיה כאן מונופול בסגנון של סופר מריו (הוא מאוד חזק בזה) ורצה שאשחק איתו. כמובן שהסכמתי (היתה לי ברירה?) אבל לאחר כמה דק׳ ילד מקומי ראה אותנו משחקים והתעניין אם גם הוא יוכל להצטרף. למה לא אמרתי ואופק התחיל להסביר לו את החוקים שכן הוא לא הכיר מונופול ולא הכיר את סופר מריו.
בהדרגה אני ייתרתי את עצמי מהמשחק ואפשרתי לאופק לשחק לבד עם ילד בשם Cole אשר הוא מעולם לא פגש ולנהל איתו דו שיח באנגלית. זאת היתה אחת החוויות שלנו בטיול לראות איך שני הבנים באותו הגיל משחקים וכלל לא רבים ומצליחים להבין אחד את השני. אחרי המונופול הבנים עוד המשיכו לשחק משחקי דימיון והיה ממש קשה להפריד בינהם (שכן היו לנו עוד תוכניות להיום).
אחרי כמה שעות טובות בספרייה נפרדנו לשלום מ- Cole ומשפחתו (החלפנו טלפונים אך בהמשך הטיול לא הסתדר לנו להיפגש בשנית ואופק מאוד התבעס מכך). עלינו לרכב והמשכנו למסע קניות מפלצתי בסופר הענקי של Walmart שהיה מעבר לכביש.
מיד בכניסה לסופר יש סניף קטנטן של Macdonalds (איך לא) והילדים מיד צרחו שהם רעבים ומאוד רוצים ארוחת ילדים. נו טוב לפחות מחירי הארוחות כאן סבירים בניגוד לשחיטה במחירים של הארץ. בזמן הזה חגית לקחה עגלת סופר והתחילה במלאכה ללא הסחות הילדים ואנחנו נשארנו לאכול בסניף.
היות ויש לנו רכב גדול ובית עם מטבח מאובזר ושהות של 3 שבועות עם ילדים רעבים תמידית, לקחנו 2 עגלות סופר גדולות והעמסנו את כל הדברים שהיינו צריכים ועוד מלא שטויות שהילדים התעקשו שהם חייבים (לצורך שלום בית הסכמנו לבסוף). סך הקניות בסוף היום עמד על פחות מ- 1200 ש״ח וזה היה פשוט מפתיע שכן קנייה של כמות כזו גדולה של אוכל וציוד הייתה עולה לנו בארץ לפחות פי 2 !
חזרנו לבית והתחלנו במלאכת פריקת השקיות (שקיות ירוקות כמובן). הילדים מאוד עזרו לנו ויכולנו להתכונן כבר לארוחת הערב, מקלחות ושינה.
מבחר תמונות מיום זה:
 |
| תוכנייה בספריה העירונית |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה